33 שנים לאלבום London Calling

ב-14 לדצמבר 1979 יצא האלבום הכפול של ה"קלאש" London Calling שכנראה כל דבר היה מושלם בו, כולל מה שלא טוב.

מסוף שנות ה-80 עד שעזבתי את הבית אחרי הצבא, פוסטר ענקי עם הצילום המפורסם היה תלוי בחדר שלי. תמיד נתן לי כח וכל יום נראה לי יותר יפה. לפני הרבה שנים כשגילינו מה אפשר לעשות עם פוטושופ, ביקשתי באופן אינפנטילי לעשות חיקוי של העטיפה. ניסיתי לעקם את הרגליים בדיוק בזווית הנכונה ואני זוכרת שהיה כבד וקשה להחזיק הרבה זמן את הגיטרה באוויר.

את התקליט קניתי בחנות 33 1/3 בחולון והמדבקה "תוצרת חוץ במחיר תוצרת הארץ" שימחה אותי מאד כי הוא באמת היה באיכות מצוינת.
שיננתי את הטקסטים הלוך וחזור, אבל לא היה אינטרנט וניסיתי לבדוק באנציקלופדיה כל מיני מושגים לשווא (למשל מה קורה בשיר Spanish Bombs), גם לא הבנתי למה רשום שהתמונות צולמו בהופעות בארה"ב (חשבתי שזו טעות!)
היום אני כבר יודעת המון על הקלאש אבל אז באמת שהייתי ילדה והתקליט היה בשבילי כמו הפירמידות במצרים – מסתורי, ענק, גדוש באינסוף תוכן, אני גם לא מתביישת להגיד שפעמים רבות לא עמדתי בפיתוי והאזנתי לו תוך כדי "נגינת גיטרה" על מחבט טניס של אחי.

המגוון שיש באלבום הזה אמיץ ובאופן כללי שם קצוץ על מה שמצופה מלהקת "פאנק" כך שבעצם זה הכי פאנק שיש. ברוב השירים אפשר לשמוע את הרוק ניתז מפיו של ג'ו סטרמר ז"ל שכרגיל קורע את הגרון גם אם מדובר בסך הכל ברצועה של רגאיי או פופ, ואולי מכאן הסקתי שתמיד צריך לשמור על גחלת של כעס.
When they kick at your front door, how you gonna come?