בפוסט הראשון על טוויטר ומוזיקה דיברתי על משתמשי טוויטר כצרכני מוזיקה ודרכים לשיתוף מוזיקה שהם מאזינים לה, ומהצד של המוזיקאים סיפרתי על עליית החשיבות של טוויטר כפלטפורמה לשיווקם והדרכים המומלצות לעשות זאת.
שירים: בשנה האחרונה נוצרו מספר כלים עבור מוזיקאים שמסייעים להם לפרסם שירים בטוויטר כמו Tweet My Song או Tweet For a Track. גם TweetDeck, שירות למעקב אחרי פעילות בטוויטר שמוזיקאים עושים בו שימוש, נעשה לאחרונה יותר ידידותי עבורם על מנת שיוכלו ליצור ערוץ נפרד לתכנים שלהם.
כל עוד העניין הוגדר כמערכת המלצות היה שקט. אבל אז החלו דרכים לשתף קבצים דרך טוויטר. כלומר עדיין משתפים לינקים אבל אלה קישורים להורדה ישירה של שיר.
הדבר גרם ל- DMCA לתבוע מטוויטר להסיר קישור כזה בטענה להפרת copyrights וכשקוראים על המקרה הספציפי הנ"ל נזכרים במלחמות המוכרות בבלוגים של מוזיקה.
אבל גם מי שבעבר המליץ מזהיר שאם לא עושים זאת טוב הנזק גדול מהתועלת כמו Andrew Dubber שחוזר ומתריע כי לא מספיק להיות שם, צריך להקשיב למעריצים.
מצד שני יש כאלה שלא משתכנעים שאפשר לתרגם הצלחה בטוויטר להצלחה בחנויות.
אני מסכימה עם הדעה של Gerd Leonhard שאין טעם לדבר על כסף כי אין ויכוח שטוויטר כלי חזק המסייע ליצור "שבט" (הוא נוקב במספר של 150 מעריצים מהם צומחים האלף הבאים הנחוצים לאמן כקהל בסיס), השבט הוא המגבר לפעילות והצלחת האמן.
לדעתו אין טעם לחשוב על רשתות חברתיות כמשהו כל כך ספציפי, הן פשוט חלק מפעילות רחבה של יצירת קשרים, "כאשר אנו עושים שימוש בפקס אנו לא אומרים שיש לנו אסטרטגית שיווק בפקס". הוא נוטה להסכים עם דאבר לגבי חשיבות הדיאלוג ושצריך לדעת איך לפעול ברשתות בצורה נכונה כי הן מכריחות אמנים להיות מעניינים ולא חשובים. בעידן טוויטר
You are not buying attention, you are deserving attention.
לסיכום, טוויטר ומוזיקה זה לא בהכרח סיפור אהבה. ככה נראה היום מרד של מוזיקאים בחברות תקליטים:
מידע על המוזיקה - ההעדפה שלי
כדי לגלות שירים חדשים מעדיפה שאחרים ימליצו לי עליהם ולא האמן בעצמו. אתרים כמו Hype Machine המקדמים שירים בטוויטר הם מבחינתי כלים טובים יותר למה שקרוי music discovery.
ולעדכונים בטוויטר על תעשיית המוזיקה כדאי להתחיל עם רשימות הטוויטר האלה.
לפני חצי שנה הכנס התקיים במכללת אפקה בת"א ואת פאנל המוזיקה בהשתתפות הזמרים עברי לידר ויוני בלוך, איש הרדיו לירון תאני והמפיק עירד אשל הנחתה איילת יגיל. אפשר לצפות בוידאו של הפאנל בקישור זה.
בשבוע הבא יתקיים הכנס בפעם השנייה באותו מקום ושוב בהנחיית יגיל. הפעם בפאנל המוזיקה יתארחו נמרוד דוויק מחברת דייס מארקטינג, איש הרדיו והבלוגר בועז כהן, היוצרים יוני בלוך ודניאל סלומון, ואנוכי כדי להשמיע בשיחה את קולו של צרכן המוזיקה. הכנס יועבר בשידור חי באינטרנט, עקבו בטוויטר אחרי #140conf
5 תגובות:
הטוויטר הוא מדיום, בדיוק כמו כל מדיום אחר. הוא מעביר מסר. אין לו זכות קיום בתור יצרן תוכן - כלומר, הוא צינור.
הבעיה מתחילה בניג'וסי המוזיקאים כשהם פשוט זורקים דברים לאוויר והולכים. קצת כמו ילד שיתקרב לקבוצה של ילדים אחרים שמשוחחים ביניהם, יעצור בחריקת אופניים לידם ויצעק 'מכבי אלופה' ויברח. אף אחד לא יקשיב לו ואף אחד לא יעבור מהפועל למכבי בגלל זה.
אנשים וחברות צריכים להבין שכדי להפוך את המותג שלהם לרלוונטי, בין אם זו להקה או חברת טיטולים, הם צריכים להיות חלק מהקהילה ולשרת אותה. לבנות לעצמם שם של אנשים שטעמם נלקח בחשבון ולציוצים\עדכוני סטטוס\וואטבר שלהם יש משקל בקרב קוראים אחרים.
ברגע שהמותג מוכיח לקהילה שהוא לא רק צועק שמכבי אלופה, אלא נוכח בשיחות עמוקות על ספורט עם החברים שלו ואחרי שבוע נזכר לצעוק שמכבי אלופה - הוא יתקבל ביתר ברכה מאשר הצורה הראשונה.
הצרה היא שמוזיקאים בד"כ חסרי סבלנות וחברות חושבות שטוויטר זה הדבר הטוב ביותר שקרה להם אז הם עובדים בשיטת זבנג וגמרנו.
לכן יש להשתמש בטוויטר, ככל רשת חברתית, בחוכמה יתרה ורק כך ניתן להפיק את המקסימום מהמדיום.
גם פייסבוק/מייספייס נחשבו כמקום להצגת תוכן, אחר כך זה ירד ל צינור, תוכן ? מקסימום כרטיס ביקור.
טוויטר, באותו כיוון.
כשכולם יצייצו, זה סתם יהפוך לעוד מטרד.
ככה כשכולם מפייסבקים/ממיספייסים ואפילו מטקבקים.
ימים קשים.
בעקבות טוויטר פייסבוק שיפרו את חיבוריות היישומים שלהם ובעצם טוויטר יכול היה להיות בקלות עוד אפליקציה, אמנם מורכבת, אבל בפייסבוק.
הבעייה היא בסיפור הידוע של טעם רע של משווקים, שמשקיעים את המרץ לשווק דברים לא ראויים. כשזה לא קורה המוזיקאים מרוויחים, כשזה קורה הציבור מפסיד.
כתבתי כמה דברים לפני במייל אז אני אעביר פה מסר (קצת) יותר קצר.
אני מרגיש בשטח וגם בעצמי שהעניין עם הטוויטר עדיין לא ממש מובן לרוב האנשים. לא כ"כ ברור עד כמה אפשר לשבת מול המחשב ולבדוק ציוצים של אנשים. לפחות לא אצלי.
פייסבוק כן הצליח למלא פונקציות נוספות של תוכן (בהמשך למה שיאיר כתב) ובגלל זה יותר נוח להתקיים בתוכו ולהמשיך להכנס שוב ושוב. זה באמת כמו אתר חדשות קטן, רק של אנשים שאתה בוחר לקרוא אותם.
גם שם, אגב, אני מרגיש (למרות הנתונים) איזו עייפות כלשהי. שוב - היא גם שלי.
משהו שהוזכר ועליו התעכבתי במיילים שכתבתי לפני, כל העניין של ייחצון אישי הולך ומתבהר לי כאחת הבעיות הקשות בעידן האינטרנט. העובדה שהאמן עצמו או כל יוצר תוכן צריך גם להסביר לכל החברים שלו ולגולשי אורח למה הם צריכים להקשיב דווקא לדיסק שלו או ללכת להופעה שלו היא בעייתית מאוד בעיני.
בעייתית אבל כמובן שכמעט מחוייבת המציאות, פשוט משהו שאמנים נגררים אחריו פשוט כי אין להם ברירה, אין להם גוף שתומך בהם. כל העניין הזה של DIY מתגלה לכן לדעתי כאן כחרב פיפיות דווקא. זה נהדר לעשות הכל בעצמך, אבל לדעתי החוזק של "דיבור" סביב אמן היה תמיד ביצירה שלו ע"י מעריצים אמיתיים שלו, אפילו (תתפלאו) באיזה הייפ, שקרי ככל שיהיה או גם מוצדק, שיוצרת חברת התקליטים או משרד יחסי ציבור. וכל זה בזמן שהאמן יכל לשבת בראיונות ולהגיד שכל זה לא מעניין אותו או להתעסק בליצור מוסיקה ולהופיע בזמן שהדיבור עובד מסביבו.
זאת אולי קצת צביעות, אבל הפרדה מסויימת שאני כן חושב שהיא בריאה. עודף הטפיחות העצמיות על השכם וה"שופוני" של תרבות הפייסבוק וכו קצת מטרידה אותי האמת ומעלה לדעתי שאלות לא מעטות.
יש כאלה שהרשת הולידה אותם.
פייסבוק/מייספייס/טוקבק/פורומים זה המקצוע שלהם.
כמו שנאמר כא בתגובות DIY
לדוגמא: מייקל עינב ג'קסון.
(האלבום שלה יצא כבר? השמועות רצות כבר 12 שנה , בערך)
הוספת תגובה