סיכום אישי של 2008 במוזיקה

זהו בדיוק הפוסט ה-100 בבלוג, לכן אחרוג ממנהגי ואכתוב בנימה קצת יותר אישית.

מוזיקה ורשימות קצרות
כמו אורן ראב, אני מתקשה ולא כל כך יודעת איך לדרג אלבומים וממילא זה כבר נעשה המון מסביב בצורה מוצלחת. אני גם איטית ובדרך כלל נחשפת לאלבומים (ועל אחת כמה וכמה מתאהבת) באיחור של שנים (ראו בהמשך), כך שאין לי תובנות גדולות ומשמעותיות לגבי המוזיקה ב-2008.
זו הסיבה שנדלקתי על הרעיון של עידו שחם לספר על האלבומים שהכי עשו לו את זה השנה מכל מיני סיבות, בלי קשר לשנה שבה יצאו. אז לפי שיטה זו –

5 האלבומים שהכי ליוו אותי ב-2008:
Lou Reed – Transformer / 1972
Roxy Music – Stranded / 1973
New Model Army – No Rest for the Wicked / 1985
The Mars Volta – Frances the Mute / 2005
Interpol – Our Love to Admire / 2007
האמינו לי שלא מדובר בשניים-שלושה שירים מוצלחים אלא ביצירות מופת.

5 השירים ששמעתי בלי הפסקה ב-2008:
Television - Marquee Moon / 1977
Jean Conflict - One Day I Smile / 1988
Midlake – Roscoe / 2006
Alice Smith – Dream / 2006
Secret Life of Sophia - Nanda Devi / 2008
אני יודעת שיש עומס המלצות והאזנות עכשיו באתרי המוזיקה, אז קחו חודש קדימה וזכרו להאזין לשירים היפיפיים האלה.

5 יוצרים שהיה לי עונג לגלות פעם ראשונה ב-2008: (איטית כבר אמרתי?)
Om
Omar Rodriguez-Lopez / The Mars Volta
Perry Blake
Midlake
Bright Eyes
חייבת לחרוג ולציין שבישראל גיליתי השנה את קטב מרירי, מארש דונדורמה, יהוא ירון, התפוחים.
היו הכרויות עם רבים אחרים, אבל את הנ"ל זכיתי לראות בהופעה ו/או להתאהב באלבום שלם מתוצרתם. אגב מעניין שאת הרוב הכרתי או בינואר או לקראת סוף השנה.

קסטה ובלוגים על מוזיקה
בלוגים ותיקים, שעשו חיל יוצא דופן השנה וקפצו מדרגה מבחינת איכות והשקעה הם לדעתי מר לוויתן ועונג שבת.
בלוגים על מוזיקה שממש נולדו ב-2008 ונכנסו ל-RSS שלי כי לדעתי הם מאוד מוצלחים היו אפילו עז ולגדול אחורה.
מבחינת הבלוג קסטה אין ספק שהשנה אפשר להגיד ש"יצא לשטח". כתבו על הבלוג בעתונות המודפסת, רואיינתי ברדיו, כתבתי מאמר בהארץ, השתתפתי כמרצה בכנסים שונים וארגנתי סיור מודרך בספריות מוזיקה. ב-2009 יהיה המשך למגמה הזאת, פרטים כאן בקרוב. לשמחתי בעקבות הפעילות "החיצונית" הכרתי השנה הרבה אנשים חדשים שמתעסקים עם מוזיקה וזה הגמול הכי טוב.
כל זה איכשהו בא על חשבון הכתיבה באתר. השנה נכתבו בבלוג רק 32 פוסטים כולל הנוכחי, והוא כאמור במקרה הפוסט ה-100.

אירוע השנה שלי במוזיקה - מאחורי הקלעים בהופעה של מוריסי
(ת"א, יולי 2008) לחצו על התמונות להגדלה
עיתונאים ובלוגרים מפורסמים ידועים כ"הכי" מעריצי מוריסי וסיפרו מה היו הסמית'ס ומוריסי בשבילם. אין לי איך "להתחרות" ולהסביר יותר מהם איך מוריסי מלווה ומשפיע על חיי כבר 20 שנים, או שזה נשמע בומבסטי או שזה נשמע סתם משפט. אז מי שיודע מבין. ומי שלא, יצטרך להאמין.
בניגוד לחלק מהנ"ל מעולם לא הייתה לי אפשרות להיות בהופעה של מוריסי. כשהודיעו שהוא בא לישראל הרגשתי שנעשה לי חסד בגילי (ובגילו) המופלג, וסופסוף אוכל להגשים חלום.

באותה תקופה סבלתי מפריצת דיסק בגב. להופעה של מוריסי הייתי חייבת לשריין מקומות ישיבה. שבועות קודם ניג'סתי לקסטל ושוקי וייס שיבהירו לי בדיוק מה המרחק של מקום הישיבה ובאיזה צד של הבמה. לפני שיצאנו להופעה האזנתי לשיר Girlfriend In a Coma כדי לסגור מעגל. זה היה השיר הראשון ששמעתי בבית הספר.


כשאסף אבידן היה על הבמה לפתע הופיע מולי חבר יקר שלא זכור לי שקנה כרטיס ועוד יותר לא הבנתי איך נכנס לאזור הישיבה "היוקרתי". לפני שקלטתי מה קורה הסיר מעליו שרשרת ושם אותה על צווארי כמו מדליה, מחווה שלא אשכח כל חיי. זה היה תג All Access רשמי המאפשר להיות בכל איזור מאחורי הקלעים ועל הבמה. לא היה זמן לעכל – דחפו לי מצלמות לתיק ואחרי עשר דקות כבר מצאתי את עצמי מאחורי הקלעים לוחצת את היד לאבידן ואומרת לו סחתיין על הופעת החימום.


אני הולכת מאחורי ועל הבמה ולא מאמינה שמשהו כל כך טוב יכול לקרות. אני משתדלת לא להתבלט ולהפריע. צילמתי את הניו-יורק דולס כדי שיום אחד אוכל להראות הוכחה עם זווית הצילום שאני אשכרה על הבמה בהופעה של מוריסי. היתה לי תחושת בטן שבהופעה של מוריסי לא אעיז לצלם, אסור להיראות כמו מעריצים...אבל קצת לחץ חיצוני ובעיקר לחץ פנימי פתאום גרם לי לבקש רשות מעובד הבמה ולשאול אותו האם הוא מרשה לי לצלם את הפלייליסט של מוריסי (רשימת השירים שהודבקה על הקיר).

על פי תמונתו המופיעה בדיסק הבונוס של האלבום You Are The Quarry, לעובד קוראים דייב וסביבו היתה עננת אלכוהול קלה... כל מה שאני זוכרת זה שתוך חצי שניה הוא זרק אותי מכל המדרגות. זו היתה דחיפה רצינית שעל פי הסטנדרטים של מוריסי היתה נחשבת אלימה. הרגשתי כאב חד בגב שירד עד הברך אבל גם בלב. את התג קרע ממני בדרמטיות איש הפקה ישראלי (שלא רצה לשמוע שום הסבר) ומצאתי את עצמי מחוץ לבמה 15 דקות לפני שמוריסי עלה.

חבר שלי ניחם אותי שלא קרה כלום ובסך הכל חזרנו לנקודת ההתחלה אבל זה לא היה נכון. חזרתי למקום הישיבה בוכה מכאב פיזי וכעס של פספוס. לא הייתי מרוכזת בהופעה, פשוט לא הייתי שם. ראיתי אותה אבל לא הייתי בה. ההופעה האחת בחיים שכל כך רציתי לראות וכנראה כבר לא אראה. הראש שלי אמר שיש שירים וביצועים טובים ושאני רואה את מוריסי על באמת ולא בטלויזיה אבל לא הרגשתי כלום. עד היום לא האזנתי לשום שיר של מוריסי או הסמית'ס (עד ההופעה כמעט ולא היה יום בלי זה). עד היום לא ראיתי את הקליפים מההופעה. התלהבתי יותר מדי ורציתי יותר מדי. למדתי לקח.

2009
שייגמרו המלחמות ושכולם יהיו בריאים ומאושרים עם הרבה מוזיקה טובה