טור אורח
בחלקו הראשון של המאמר תארתי את לידת ההקלטה וסיפרתי על מלחיני המוזיקה הקונקרטית, שראו בהקלטה אפשרויות חדשות: לא רק דרך לתעד ביצוע של מוזיקה, אלא כלי ליצור בעזרתו מוזיקה חדשה מהצליל עצמו.
בחלק זה אספר על הדרך בה השפיעה ההקלטה על התפתחות המוזיקה הפופולארית, ואיך הפך הרעיון להשתמש בהקלטה כחומר גלם מקונספט אוונגרדי למובן מאליו, כלי מרכזי באופן גלוי יותר ופחות במוזיקה שמקיפה אותנו יום יום.
הטייפ המגנטי
תעשיית המוזיקה התעניינה בעיקר בהיבטים השימושיים שהציע הפיתוח של הטייפ המגנטי, שתיעד צליל כאותות מגנטיים על סליל ולא כחריצים בתקליט. את הטייפ אפשר היה לחתוך ולהדביק, וכך נפתחו אפשרויות עריכה חדשות. אין תיעוד מקיף או הילת קסם שמרחפת סביב ראשוני המקליטים או המוזיקאים שאמרו משהו כמו “אולי לא נשלם על עוד שעת אולפן וננסה לחבר את ההתחלה של הטייק השלישי לסוף של הטייק החמישי?". ובכל-זאת, חיתוכים וביצועים מוקלטים המורכבים מכמה ניסיונות הקלטה הפכו לעניין שבשגרה גם בז'אנרים המתאפיינים בהקלטה בעלת אופי תיעודי, כמו ג'אז ומוזיקה קלאסית.
הפיתוח של טייפ הערוצים איפשר הקלטה לערוצים נפרדים וטיפול בעוצמה ובצליל של כל כלי בנפרד. עכשיו ניתן היה להקליט נגנים שונים זה לאחר זה ולא רק בו זמנית, לתת להם להקליט ניסיונות רבים עד שישיגו את הביצוע המושלם, ואפילו לתקן רק צליל או שניים באמצע טייק בלי לפגוע בשאר ההקלטה.
בעוד שמסורת הביצוע של המוזיקה הקלאסית והג'אז מובילה בדרך-כלל להקלטה בעלת אופי תיעודי בה נוכחים כל הנגנים בזמן ובמקום אחד, הרוק והפופ שנולדו והתפתחו לצד האמצעים הטכנולוגיים החדשים אימצו אותם אל תוכם מיד, ניצלו את האפשרויות הטמונות בהקלטה נפרדת של מוזיקאים שונים ויצרו אסתטיקה שהצליל המלאכותי של אפקטים ואפשרויות ייחודיות שמציעה ההקלטה הן חלק בלתי נפרד ממנה.
חברי הביטלס, שהפכו בשלב מסוים ללהקה שמייצרת רק מוזיקה מוקלטת, היו מרותקים מהאפשרויות החדשות. הם השתמשו בלופים, לולאות טייפ שניגנו שוב שוב אותם צלילים, כמו ב- Being For The Benefit of Mr. Kite; הקליטו תפקידים בחצי מהירות והאיצו אותם כדי להקל על ההקלטה ולהשיג סאונדים חדשים, כמו בסולו הפסנתר המואץ הנשמע כמו צ'מבלו, ב-In My Life; הרבו להאיץ או להאט מעט את קולותיהם כדי לתת להם גוון חדש, כמו ב- Lucy In The Sky With Diamonds; ניסו, מחקו, גזרו וחיברו, ויצרו בתקופות מסוימות בעזרת הכלים שהציע האולפן לא פחות מבעזרת גיטרות או תופים.
המלוטרון
לא ארחיב על האפקטים השונים שפותחו עם האלקטרוניקה המשתכללת, ולא כל שכן על ההתפתחויות בתחום המוזיקה האלקטרונית, על-אף שהיסטוריית ההקלטה ודרכה של המוזיקה האלקטרונית קשורות זו בזו באופן הדוק. ובכל-זאת, אספר בקצרה על המלוטרון, כלי שהביא למקומות חדשים את השימוש בהקלטה כחומר גלם. המלוטרון, שפותח בתחילת שנות ה60, היה כלי המקלדת מבוסס הדגימות הראשון שהצליח מסחרית.
מתחת לכל קליד של המלוטרון ממוקם ראש-קורא של טייפ, שיכול להשמיע אחד מסלילים רבים עליהם הוקלטו באולפן כלי נגינה וזמרים מבצעים כל אחד מהצלילים שעל המקלדת, ואפילו הרכבים מנגנים בסגנונות שונים. רעיון זה, שדרש אז טכנולוגיה מורכבת ועדינה, נטמע לחלוטין ביצירה של מוזיקה פופולארית. היום דגימות הן חלק בלתי נפרד ממקלדות אלקטרוניות ומתוכנות ליצירת מוזיקה אלקטרונית שמשמשות יוצרים בחלק ניכר מהמוזיקה המקיפה אותנו.
היפ הופ – מוזיקה מבוססת סימפול
בתחילת שנות השבעים, התחילו האחים סינדי וקלייב קמפבל (Clive Campbell) לארגן מסיבות בבניין בו גרה משפחתם בברונקס. קלייב בן החמש-עשרה, שנודע במהרה כדי.ג'יי Kool Herc, השמיע תקליטי פ'אנק או מוזיקה לטינית דרך מגבר גיטרה, והכי אהב את ה"ברייקים", הרגעים בהם כל הנגנים חוץ מהמתופף מפסיקים לנגן. הוא חשב שאלה הרגעים שהכי כיף לרקוד איתם ורצה שבמקום כמה שניות יימשכו כמה דקות.
את הפתרון מצא בעזרת שימוש מקורי בסט הדי.ג'יי, שמורכב בדרך כלל משני פטיפונים המאפשרים לתקליטן לעבור מסופו של שיר בתקליט אחד לתחילתו של השיר הבא, בתקליט אחר, בלי לעצור את המוזיקה והריקודים. קמפבל החל להשמיע ברייק מתקליט אחד, לעבור לברייק בתקליט אחר בעוד הוא מריץ לאחור את התקליט הראשון אל תחילת הברייק, וחוזר חלילה. אם השתמש בשני עותקים של אותו התקליט, יכל ליצור לופ בן דקות ארוכות של אותו הברייק - תיפוף פ'אנק אנרגטי או מקצב כלי הקשה לטיני שחזרו על עצמם עוד ועוד לחדוות הרוקדים. בהמשך למסורת שהכיר בג'מייקה כילד, קמפבל גם דיבר מעל המוזיקה והלהיב את הקהל שלו בקריאות קצביות מלאות בסלנג שהמציא, חרז חרוזים, והגיב על המצב בשכונה. כך הניח את היסודות להיפ הופ ולשירת הראפ, על אף שאז עוד לא קיבלו את שמותיהם.
קמפבל השתמש בהקלטות כדי ליצור מוזיקה חדשה, כמו מלחיני המוזיקה הקונקרטית, אבל חומר הגלם שלו היה מוזיקה מוקלטת של יוצרים אחרים. המשך ההתפתחות של אמנות הדי.ג'יי הוביל לשני כיוונים:
כיוון אחד הוא טרנטייבליסם, שימוש וירטואוזי בפטיפון שהופך אותו לכלי נגינה בפני עצמו ומתרחק מהשימוש בהקלטה (סקרנים כלפי הז'אנר וגם חובביו המושבעים ימצאו עניין בסרט התיעודי "סקרצ'”);
הכיוון השני הוא השתכללות החיבור בין הקלטות שונות כדי ליצור מוזיקה חדשה, דרך שאינספור יוצרים המשיכו בה, ואחת מנקודות הציון החשובות שלה היתה היציאה לאור של Endtroducing מאת די.ג'יי Shadow, שהורכב אך ורק מסימפולים מתוך תקליטי ויניל.
הרעיון ליצור מוזיקה חדשה ממוזיקה קיימת עדיין מהדהד בעולם המוזיקה והפך הקלטה ממוצר שקונים בחנות ומאזינים לו כמו שהוא, למשהו שאפשר להשתמש בו כדי לעשות דברים חדשים. מוזיקה הפכה לאמנות שאפשר ליצור לא רק בעזרת כלי נגינה או שירה, אלא ניתן לחתוך ולהדביק אותה, להשתמש בה כדי ליצור קולאז', יצירה חדשה מחומרים קיימים.
אודי רז - מוזיקאי, מלחין, מעבד וזמר. נגן סוזאפון וטובה. חבר בתזמורת מארש דונדורמה ולהקת הפשרות.
בחלקו הראשון של המאמר תארתי את לידת ההקלטה וסיפרתי על מלחיני המוזיקה הקונקרטית, שראו בהקלטה אפשרויות חדשות: לא רק דרך לתעד ביצוע של מוזיקה, אלא כלי ליצור בעזרתו מוזיקה חדשה מהצליל עצמו.
בחלק זה אספר על הדרך בה השפיעה ההקלטה על התפתחות המוזיקה הפופולארית, ואיך הפך הרעיון להשתמש בהקלטה כחומר גלם מקונספט אוונגרדי למובן מאליו, כלי מרכזי באופן גלוי יותר ופחות במוזיקה שמקיפה אותנו יום יום.
הטייפ המגנטי
תעשיית המוזיקה התעניינה בעיקר בהיבטים השימושיים שהציע הפיתוח של הטייפ המגנטי, שתיעד צליל כאותות מגנטיים על סליל ולא כחריצים בתקליט. את הטייפ אפשר היה לחתוך ולהדביק, וכך נפתחו אפשרויות עריכה חדשות. אין תיעוד מקיף או הילת קסם שמרחפת סביב ראשוני המקליטים או המוזיקאים שאמרו משהו כמו “אולי לא נשלם על עוד שעת אולפן וננסה לחבר את ההתחלה של הטייק השלישי לסוף של הטייק החמישי?". ובכל-זאת, חיתוכים וביצועים מוקלטים המורכבים מכמה ניסיונות הקלטה הפכו לעניין שבשגרה גם בז'אנרים המתאפיינים בהקלטה בעלת אופי תיעודי, כמו ג'אז ומוזיקה קלאסית.
הפיתוח של טייפ הערוצים איפשר הקלטה לערוצים נפרדים וטיפול בעוצמה ובצליל של כל כלי בנפרד. עכשיו ניתן היה להקליט נגנים שונים זה לאחר זה ולא רק בו זמנית, לתת להם להקליט ניסיונות רבים עד שישיגו את הביצוע המושלם, ואפילו לתקן רק צליל או שניים באמצע טייק בלי לפגוע בשאר ההקלטה.
בעוד שמסורת הביצוע של המוזיקה הקלאסית והג'אז מובילה בדרך-כלל להקלטה בעלת אופי תיעודי בה נוכחים כל הנגנים בזמן ובמקום אחד, הרוק והפופ שנולדו והתפתחו לצד האמצעים הטכנולוגיים החדשים אימצו אותם אל תוכם מיד, ניצלו את האפשרויות הטמונות בהקלטה נפרדת של מוזיקאים שונים ויצרו אסתטיקה שהצליל המלאכותי של אפקטים ואפשרויות ייחודיות שמציעה ההקלטה הן חלק בלתי נפרד ממנה.
חברי הביטלס, שהפכו בשלב מסוים ללהקה שמייצרת רק מוזיקה מוקלטת, היו מרותקים מהאפשרויות החדשות. הם השתמשו בלופים, לולאות טייפ שניגנו שוב שוב אותם צלילים, כמו ב- Being For The Benefit of Mr. Kite; הקליטו תפקידים בחצי מהירות והאיצו אותם כדי להקל על ההקלטה ולהשיג סאונדים חדשים, כמו בסולו הפסנתר המואץ הנשמע כמו צ'מבלו, ב-In My Life; הרבו להאיץ או להאט מעט את קולותיהם כדי לתת להם גוון חדש, כמו ב- Lucy In The Sky With Diamonds; ניסו, מחקו, גזרו וחיברו, ויצרו בתקופות מסוימות בעזרת הכלים שהציע האולפן לא פחות מבעזרת גיטרות או תופים.
המלוטרון
לא ארחיב על האפקטים השונים שפותחו עם האלקטרוניקה המשתכללת, ולא כל שכן על ההתפתחויות בתחום המוזיקה האלקטרונית, על-אף שהיסטוריית ההקלטה ודרכה של המוזיקה האלקטרונית קשורות זו בזו באופן הדוק. ובכל-זאת, אספר בקצרה על המלוטרון, כלי שהביא למקומות חדשים את השימוש בהקלטה כחומר גלם. המלוטרון, שפותח בתחילת שנות ה60, היה כלי המקלדת מבוסס הדגימות הראשון שהצליח מסחרית.
מתחת לכל קליד של המלוטרון ממוקם ראש-קורא של טייפ, שיכול להשמיע אחד מסלילים רבים עליהם הוקלטו באולפן כלי נגינה וזמרים מבצעים כל אחד מהצלילים שעל המקלדת, ואפילו הרכבים מנגנים בסגנונות שונים. רעיון זה, שדרש אז טכנולוגיה מורכבת ועדינה, נטמע לחלוטין ביצירה של מוזיקה פופולארית. היום דגימות הן חלק בלתי נפרד ממקלדות אלקטרוניות ומתוכנות ליצירת מוזיקה אלקטרונית שמשמשות יוצרים בחלק ניכר מהמוזיקה המקיפה אותנו.
היפ הופ – מוזיקה מבוססת סימפול
בתחילת שנות השבעים, התחילו האחים סינדי וקלייב קמפבל (Clive Campbell) לארגן מסיבות בבניין בו גרה משפחתם בברונקס. קלייב בן החמש-עשרה, שנודע במהרה כדי.ג'יי Kool Herc, השמיע תקליטי פ'אנק או מוזיקה לטינית דרך מגבר גיטרה, והכי אהב את ה"ברייקים", הרגעים בהם כל הנגנים חוץ מהמתופף מפסיקים לנגן. הוא חשב שאלה הרגעים שהכי כיף לרקוד איתם ורצה שבמקום כמה שניות יימשכו כמה דקות.
את הפתרון מצא בעזרת שימוש מקורי בסט הדי.ג'יי, שמורכב בדרך כלל משני פטיפונים המאפשרים לתקליטן לעבור מסופו של שיר בתקליט אחד לתחילתו של השיר הבא, בתקליט אחר, בלי לעצור את המוזיקה והריקודים. קמפבל החל להשמיע ברייק מתקליט אחד, לעבור לברייק בתקליט אחר בעוד הוא מריץ לאחור את התקליט הראשון אל תחילת הברייק, וחוזר חלילה. אם השתמש בשני עותקים של אותו התקליט, יכל ליצור לופ בן דקות ארוכות של אותו הברייק - תיפוף פ'אנק אנרגטי או מקצב כלי הקשה לטיני שחזרו על עצמם עוד ועוד לחדוות הרוקדים. בהמשך למסורת שהכיר בג'מייקה כילד, קמפבל גם דיבר מעל המוזיקה והלהיב את הקהל שלו בקריאות קצביות מלאות בסלנג שהמציא, חרז חרוזים, והגיב על המצב בשכונה. כך הניח את היסודות להיפ הופ ולשירת הראפ, על אף שאז עוד לא קיבלו את שמותיהם.
קמפבל השתמש בהקלטות כדי ליצור מוזיקה חדשה, כמו מלחיני המוזיקה הקונקרטית, אבל חומר הגלם שלו היה מוזיקה מוקלטת של יוצרים אחרים. המשך ההתפתחות של אמנות הדי.ג'יי הוביל לשני כיוונים:
כיוון אחד הוא טרנטייבליסם, שימוש וירטואוזי בפטיפון שהופך אותו לכלי נגינה בפני עצמו ומתרחק מהשימוש בהקלטה (סקרנים כלפי הז'אנר וגם חובביו המושבעים ימצאו עניין בסרט התיעודי "סקרצ'”);
הכיוון השני הוא השתכללות החיבור בין הקלטות שונות כדי ליצור מוזיקה חדשה, דרך שאינספור יוצרים המשיכו בה, ואחת מנקודות הציון החשובות שלה היתה היציאה לאור של Endtroducing מאת די.ג'יי Shadow, שהורכב אך ורק מסימפולים מתוך תקליטי ויניל.
הרעיון ליצור מוזיקה חדשה ממוזיקה קיימת עדיין מהדהד בעולם המוזיקה והפך הקלטה ממוצר שקונים בחנות ומאזינים לו כמו שהוא, למשהו שאפשר להשתמש בו כדי לעשות דברים חדשים. מוזיקה הפכה לאמנות שאפשר ליצור לא רק בעזרת כלי נגינה או שירה, אלא ניתן לחתוך ולהדביק אותה, להשתמש בה כדי ליצור קולאז', יצירה חדשה מחומרים קיימים.
אודי רז - מוזיקאי, מלחין, מעבד וזמר. נגן סוזאפון וטובה. חבר בתזמורת מארש דונדורמה ולהקת הפשרות.
4 תגובות:
מאמר תמציתי ונהדר.
לצערי ישנה מעט אינפורמציה בעברית שקשורה לנושא וחבל.
יהיה מרתק לבחון את המוזיקה הישראלית ותולדותיה דרך הפריזמה הזו ואיך כלים חדשים שיובאו מחו"ל לאורך השנים (מהקמת המדינה) שינו את שיטות ההפקה והצליל של המוזיקה הישראלית.
בכל מקרה - תודה!
מאמר מצויין. חסר לי רק עניין הדיון בשאלת האתיקה שמאחורי העניין של העתקה של מוזיקה קיימת ושימוש בה.
תודה על התגובות.
מר לוויתן - כמו סוגיות רבות ומרתקות אחרות, גם שאלות אתיות נשארו מחוץ למאמר בגלל תמציתיותו, על אף שתפסו מקום נכבד בהרצאה עליה הוא מתבסס. הביסטי בויז הם דוגמא מרתקת ללהקה שסימפלה בלי סוף, נתבעה בלי סוף ויצרה הרבה תקדימים משפטיים בתחום.
בתחום המוזיקה הפופלארית, להקלטה היה תפקיד משמעותי גם בחיזוק הרעיון שמוזיקה שייכת בכלל למישהו וצריך או אפשר לפקח על ההפצה שלה.
הנה אתר מצויין שסוקר המון מההשפעות של ההקלטה על תחומים שונים בתרבות:
http://www.recording-history.org/
יופי של מאמר! נהניתי מהתיאור השיטתי, מההתחלה ממש "מן ההתחלה" ומהצבע הייחודי, כגון ההתייחסות למקומן של הנשים בהיסטוריה של התחום ואופיו של מסיה שאפר. גם אני הייתי קוראת בשמחה הרבה יותר ממה שהופיע.
רב תודות!
שלומית.
הוספת תגובה