בעשור האחרון דנים הרבה על הצורך הקריטי ברפורמות דרסטיות במה שקרוי "זכויות יוצרים" בפרסומים אקדמיים, מוזיקה וכו'. כיוון שהמונח מאוד מטעה וכמעט שקרי (הקשר ליוצרים או עידוד היצירה רופף בלשון המעטה), אשתמש במרכאות או בביטוי המדויק יותר באנגלית – copyrights.
משפטנים והוגים בולטים שמובילים את השינוי הן באופן תפיסתי והן באופן פרקטי, הם למשל פרופ' לורנס לסיג (הוגה Creative Commons), ד"ר מייקל גייסט, קורי דוקטורוב (לאחרונה פרסם את Content: Selected Essays on Technology, Creativity, Copyright, and the Future of the Future, ניתן להורדה חופשית), ארגון ה-EFF, ופרופ' ניל נתנאל (לאחרונה פרסם את הספר Copyrights' Paradox על הניגוד המובנה בין חופש היצירה והביטוי ל"זכויות יוצרים").
ההקדמה הזאת נועדה בעצם להציג גישה נוספת ושונה, תפיסה משפטית ופילוסופית שלא מדברת על רפורמה אלא על מהפיכה. כלומר לא מבקשת התאמות ושינויים בחוקי copyrights אלא ביטול שלהן. "זכויות יוצרים" לא היו קיימות לפי המאה ה-18. מוזיקה וספרות התקיימו מאות שנים לפניהן, וימשיכו להתקיים מאות שנים אחריהן. במאה ה-21 הגיע הזמן לערער על עצם המוסריות של "קניין רוחני".
המשפטן וההוגה המפורסם שדרכו הכרתי את התפיסה הוא פרופ' יוחאי בנקלר מאוניברסיטת הארוורד (במקור ישראלי). בראיון מרתק שקיים איתו יובל דרור לפני חמש שנים בעת ביקור בישראל, גיליתי לראשונה את בנקלר:
"קניין רוחני הוא בכלל לא קניין - זו רגולציה... כאשר מישהו מחזיק ב'קניין רוחני' הוא בסך הכל אומר לך שאסור לך לקרוא משהו או להשמיע משהו בלי רשותו...אתה המצאת משהו? אולי היו אלו עשרת-אלפים שנים של ציוויליזציה שהביאו אותך למקום שבו יכולת להמציא משהו - אולי הן אחראיות להמצאה?"
בנקודה זאת אני רוצה להתחיל לכוון את הדיון על מוזיקה. האם יש יצירה מוזיקלית בעולם שהיא אי? האם אי פעם חברות התקליטים ו/או היוצרים תיגמלו את כל עשרות האומנים שהשפיעו עליהם? האם יש סוף לציטוטים המוזיקליים? סביר להניח שאם נחזור לשורשי הרוק והבלוז נגלה שכולנו חייבים מיליארדים של דולרים ליבשת אפריקה...
באותו ראיון בנקלר התייחס גם לתעשיית המוזיקה:
"המודל העסקי של חברות התקליטים הוא תוצר של המאה העשרים: ייצור על בסיס הון שנמצא בידי חבורה מצומצמת של אנשים... זו מניפולציה של ביקוש לאמנים ולאמנות. זו תעשייה נצלנית, שכדי לשמר את המבנה שלה מנסות חברות התקליטים למנוע מהאינטרנט להתפתח, שכן המערכת הפתוחה של האינטרנט מתחרה במערכת הסגורה שלהן".
מומלץ לקרוא את הראיון המלא בו בנקלר מתייחס גם לשיתוף הקבצים (זכרו שמדובר ב-2003) וגם לשאלה הקלאסית "ממה יתפרנס האמן".
בסרטון הבא בנקלר מדבר על תעשיית המוזיקה לעומת המוזיקאי. בתור אחד שתופס copyrights בסך הכל כמודל עסקי אחד שעבר זמנו, תשמעו אותו יותר מפעם אחת אומר "after copy" (אחרי 6 דקות הוא עובר לדבר על קולנוע, אבל המשיכו לראות עד דקה 7:30!)
פחות מוכרת אבל אחראית להרצאה מכוננת ביום העיון "של מי השורה הזאת לעזאזל"? (האוניברסיטה הפתוחה, 2004) היא ד"ר אביבה גבע. בהרצאה "שוק התרבות: בין זכויות יוצרים לזכות על היצירה" שאלה האם עשרות מיליוני מורידי השירים ומשתפי הקבצים הם אנשים רעים או שהחוקים רעים? תשובתה היתה שעידן האינטרנט מחריף את השאלה מה ההצדקה המוסרית להענקת הגנה על קניין רוחני.
גבע לא התייחסה ספציפית למוזיקה אבל אתם מוזמנים לעשות את ההקשרים המתבקשים מהנקודות הבאות שעלו בהרצאה:
* לכל אדם שמורה זכות בסיסית להנות מחיי הרוח. מוצרי מידע ואומנות אינם נחלה פרטית של אף אחד. כל יצירת רוח נעשתה בהקשר תרבותי ולא בחלל סגור.
* ההיסטוריה מלאה בעשייה ויצירה בלי קשר ל"זכויות יוצרים" שהן בסך הכל זכויות קניין מודרניות.
* גם כשיש "זכויות יוצרים" מי בעיקר נהנה מהן? היוצרים מעשירים את חברות התקליטים ולא להפך.
* חשיפה רחבה, הרבה יותר חשובה ליוצר מאשר תמלוגים, גם מבחינה כלכלית. התעשרות התאגידים לא מעשירה את התרבות, היא לרעת הציבור ולא לטובתו.
* מוצרי רוח אינם מתכלים כשמשתמשים בהם. למעשה הם רק משתבחים ומועשרים ומשמשים להפקת מוצרי רוח אחרים - ככל שמשתמשים בהם עולה ערכם.
* האינטרנט מאפשר אפס עלות של אריזה והפצה – מדוע אנשים צריכים לשלם פעמיים?
(לא מדובר בציטוטים. ניתן לצפות בהרצאה המלאה בקישור הזה)
למרות שבאופן אישי אני מצדדת בתפיסה שהצגתי בתחילת הפוסט - רפורמה משמעותית ולא ביטול (כלומר להפסיק עם חוקי קניין ולעבור לזכויות יוצרים בלי מרכאות), אני לא חושבת שפרנסת האמן צריכה להיות מ-copyrights. על אחת כמה וכמה כשמתברר שהן מפרנסות בעיקר את חברות התקליטים ולא את היוצרים. מה דעתכם?
משפטנים והוגים בולטים שמובילים את השינוי הן באופן תפיסתי והן באופן פרקטי, הם למשל פרופ' לורנס לסיג (הוגה Creative Commons), ד"ר מייקל גייסט, קורי דוקטורוב (לאחרונה פרסם את Content: Selected Essays on Technology, Creativity, Copyright, and the Future of the Future, ניתן להורדה חופשית), ארגון ה-EFF, ופרופ' ניל נתנאל (לאחרונה פרסם את הספר Copyrights' Paradox על הניגוד המובנה בין חופש היצירה והביטוי ל"זכויות יוצרים").
ההקדמה הזאת נועדה בעצם להציג גישה נוספת ושונה, תפיסה משפטית ופילוסופית שלא מדברת על רפורמה אלא על מהפיכה. כלומר לא מבקשת התאמות ושינויים בחוקי copyrights אלא ביטול שלהן. "זכויות יוצרים" לא היו קיימות לפי המאה ה-18. מוזיקה וספרות התקיימו מאות שנים לפניהן, וימשיכו להתקיים מאות שנים אחריהן. במאה ה-21 הגיע הזמן לערער על עצם המוסריות של "קניין רוחני".
המשפטן וההוגה המפורסם שדרכו הכרתי את התפיסה הוא פרופ' יוחאי בנקלר מאוניברסיטת הארוורד (במקור ישראלי). בראיון מרתק שקיים איתו יובל דרור לפני חמש שנים בעת ביקור בישראל, גיליתי לראשונה את בנקלר:
"קניין רוחני הוא בכלל לא קניין - זו רגולציה... כאשר מישהו מחזיק ב'קניין רוחני' הוא בסך הכל אומר לך שאסור לך לקרוא משהו או להשמיע משהו בלי רשותו...אתה המצאת משהו? אולי היו אלו עשרת-אלפים שנים של ציוויליזציה שהביאו אותך למקום שבו יכולת להמציא משהו - אולי הן אחראיות להמצאה?"
בנקודה זאת אני רוצה להתחיל לכוון את הדיון על מוזיקה. האם יש יצירה מוזיקלית בעולם שהיא אי? האם אי פעם חברות התקליטים ו/או היוצרים תיגמלו את כל עשרות האומנים שהשפיעו עליהם? האם יש סוף לציטוטים המוזיקליים? סביר להניח שאם נחזור לשורשי הרוק והבלוז נגלה שכולנו חייבים מיליארדים של דולרים ליבשת אפריקה...
באותו ראיון בנקלר התייחס גם לתעשיית המוזיקה:
"המודל העסקי של חברות התקליטים הוא תוצר של המאה העשרים: ייצור על בסיס הון שנמצא בידי חבורה מצומצמת של אנשים... זו מניפולציה של ביקוש לאמנים ולאמנות. זו תעשייה נצלנית, שכדי לשמר את המבנה שלה מנסות חברות התקליטים למנוע מהאינטרנט להתפתח, שכן המערכת הפתוחה של האינטרנט מתחרה במערכת הסגורה שלהן".
מומלץ לקרוא את הראיון המלא בו בנקלר מתייחס גם לשיתוף הקבצים (זכרו שמדובר ב-2003) וגם לשאלה הקלאסית "ממה יתפרנס האמן".
בסרטון הבא בנקלר מדבר על תעשיית המוזיקה לעומת המוזיקאי. בתור אחד שתופס copyrights בסך הכל כמודל עסקי אחד שעבר זמנו, תשמעו אותו יותר מפעם אחת אומר "after copy" (אחרי 6 דקות הוא עובר לדבר על קולנוע, אבל המשיכו לראות עד דקה 7:30!)
פחות מוכרת אבל אחראית להרצאה מכוננת ביום העיון "של מי השורה הזאת לעזאזל"? (האוניברסיטה הפתוחה, 2004) היא ד"ר אביבה גבע. בהרצאה "שוק התרבות: בין זכויות יוצרים לזכות על היצירה" שאלה האם עשרות מיליוני מורידי השירים ומשתפי הקבצים הם אנשים רעים או שהחוקים רעים? תשובתה היתה שעידן האינטרנט מחריף את השאלה מה ההצדקה המוסרית להענקת הגנה על קניין רוחני.
גבע לא התייחסה ספציפית למוזיקה אבל אתם מוזמנים לעשות את ההקשרים המתבקשים מהנקודות הבאות שעלו בהרצאה:
* לכל אדם שמורה זכות בסיסית להנות מחיי הרוח. מוצרי מידע ואומנות אינם נחלה פרטית של אף אחד. כל יצירת רוח נעשתה בהקשר תרבותי ולא בחלל סגור.
* ההיסטוריה מלאה בעשייה ויצירה בלי קשר ל"זכויות יוצרים" שהן בסך הכל זכויות קניין מודרניות.
* גם כשיש "זכויות יוצרים" מי בעיקר נהנה מהן? היוצרים מעשירים את חברות התקליטים ולא להפך.
* חשיפה רחבה, הרבה יותר חשובה ליוצר מאשר תמלוגים, גם מבחינה כלכלית. התעשרות התאגידים לא מעשירה את התרבות, היא לרעת הציבור ולא לטובתו.
* מוצרי רוח אינם מתכלים כשמשתמשים בהם. למעשה הם רק משתבחים ומועשרים ומשמשים להפקת מוצרי רוח אחרים - ככל שמשתמשים בהם עולה ערכם.
* האינטרנט מאפשר אפס עלות של אריזה והפצה – מדוע אנשים צריכים לשלם פעמיים?
(לא מדובר בציטוטים. ניתן לצפות בהרצאה המלאה בקישור הזה)
למרות שבאופן אישי אני מצדדת בתפיסה שהצגתי בתחילת הפוסט - רפורמה משמעותית ולא ביטול (כלומר להפסיק עם חוקי קניין ולעבור לזכויות יוצרים בלי מרכאות), אני לא חושבת שפרנסת האמן צריכה להיות מ-copyrights. על אחת כמה וכמה כשמתברר שהן מפרנסות בעיקר את חברות התקליטים ולא את היוצרים. מה דעתכם?
5 תגובות:
אני חושב שכבר עכשיו פרנסתו של האמן (או רוב האמנים המוזיקליים) אינה מגיעה מקופירייטס.
אבל הנה שאלה: מה על אהוד מנור, למשל? (ובואי נתעלם לרגע מהעובדה שהוא כבר לא בין החיים) הרי לך יוצר ראשון במעלה, שכתב מאות שירים שהפכו ללהיטים שלא נס ליחם. הוא לא מנגן, לא מופיע, לא מוכר דיסקים. ממה תהיה פרנסתו במודלים החדשים שמציעים? היוצר שאינו פרפורמר כן זקוק להגנת הפרנסה שלו.
ובנוגע לשתי נקודות שהעלתה אביבה גבע:
[* גם כשיש "זכויות יוצרים" מי בעיקר נהנה מהן? היוצרים מעשירים את חברות התקליטים ולא להפך.
* חשיפה רחבה, הרבה יותר חשובה ליוצר מאשר תמלוגים, גם מבחינה כלכלית. התעשרות התאגידים לא מעשירה את התרבות, היא לרעת הציבור ולא לטובתו.]
יש לציין שלו איגודים כמו אקו"ם היו עושים עבודתם נאמנה, כלומר באמת מעבירים למוזיקאים בשקיפות, בהגינות ובדייקנות את התמלוגים המגיעים להם, אזי חשיפה רחבה הייתה מעשירה ישירות את היוצרים ולא אף אחד אחר.
מלבד נקודות אלה, אני תומך בדעה שזכויות היוצרים בתצורתן הנוכחית לא מתאימות לעולם המידע התרבותי והצרכני כפי שהוא כיום. דרושה רפורמה, דרושות רוויזיות.
באנגליה הקימו עכשיו מוזיקאים קואליציה בדיוק בשביל זה, בשביל שבדיוני חקיקה ובשאר מו"מים בנוגע לזכויות וחלוקת רווחים יהיה לאמן יותר משקל וקולו יישמע מעל קולן הרם של חברות התקליטים המסחריות.
כמה הערות. זכויות היוצרים, במובן הספרותי, צמחו מתוך פריבילגיות עסקיות ותן העניקו מלכים אירופאיים במאות ה-14/15 למעתיקי ספרים שונים בשביל לפרגן להם. כאשר מכונת הדפוס נכנסה לתמונה בסוף המאה ה-15, החלו מדפיסי ספרים לתבוע גם פריבילגיות, ויותר מאוחר להסדיר את השכפול של הספרים באופן חוקי (Hence, Copyright). הכתר הבריטי, בו צמחה מערכת זו, שיתף פעולה עם גילדות הדפסים בעיקר מטעמים פוליטיים. הוא העדיף ביקורת על כל ספר וספר מודפס לטובת מניעת חתרנות והגברת שליטתו.
במאה ה-16 באנגליה. הסופר עצמו לא היה חלק מהחוק ורק מאוחר יותר נכנסו מכניזמים נוסח "זכויות יוצרים (מחברים, מלחינים וכו')" לתמונה.
(אם מישהו רוצה לקרוא, כתבתי על זה סמינר שנה שעברה לאוני', תכתבו לי ל-dweck( a t )high-fiber.com.
המובן המסורתי של Copyright נשמר עקרון בתעשיית המוסיקה בזכויות במאסטר. לחברות התקליטים ישנה הזכות הבלעדית לשכפל את המוסיקה בצורתה הסופית והמוגמרת. לגבי תמלוגי יוצרים - חברת התקליטים מגיעה להסדר מול האמן בנוגע לחלקו בכך.
הדיון כאן מערבב שני סוגים של זכויות באופן שהוא לא הוגן כל כך, ולא מדויק בשום צורה. וחבל.
לגבי יכולתם של אמנים להתפרנס - אמן אמור להתפרסם מכל שימוש ביצירה שכתב נקודה. בין אם הוא עשה את זה באופן ישיר, בין אם מישהו עשה את זה בשבילו. רוב האמנים הם אנשי עסקים מחורבנים שלא מבינים כלום בשיווק. כאן נכנסים המקצוענים לתמונה, חברות התקליטים, מנהלים אישיים, אנשי שיווק המתמחים במוסיקה וכיו"ב. אף אחד אחר לא יכול לעשות את זה טוב יותר. אפשר לומר שהקשר דרך האינטרנט לקהל הוא ישיר יותר - ועדיין, כל מי שעוסק בשיווק באינטרנט יודע כמה זה גוף ענקי וקשה לעבודה.
למען האמת, לדעתי השינוי היחיד שהוא רלוונטי בתקופתנו היא ההוזלה של אמצעי ההפצה - אפשר להפיץ ספרים, מוסיקה וכו' באינטרנט בקלות. אבל תמיד צריך לזכור שצריך גם לשווק מוצרים ולהציע אותם למכירה - וזה עדיין עולה כסף. מי משווק? חברות התקליטים, לייבלים, וכו'.
הרבה אוהבים לזרוק את המודל של רדיוהד בתור משהו מהפכני. הדבר המהפכני היחיד בזה היא שהם ניצלו את המיליונים ששפכו עליהם במשך עשור שהפכו אותם למי שהם, ויצאו לדרך עצמאית. אני מאוד מקווה שהחברת תקליטים המקורית שלהם כיסתה את ההשקעה.
כל עוד המודל הקפיטליסטי שולט בחברה, אמנות לאחר שהושלמה תהפוך למוצר ותוצע למכירה על פי היצע וביקוש. אמנים לא יודעים לייצר ביקוש ליצירה שלהם. אם יש ביקוש צריך גם לדעת למכור, צריך לייצר גופים שיגבו את התמלוגים וצריך לגבות אותם. האינטרנט הוא לא שדה אנרכיסטי המתגמל כל אחד על פי צרכיו ועל פי חוזק ידו. זה שדה קפיטליסטי מחושב שבו פועל האמן כמו עוד שלל גופים מסחריים אחרים במערכת שוק מוגדרת. על כן צריך לדאוג לתגמל אותו עבור השימוש ביצירותיו ו/או במוצר הסופי (המאסטר) שהוא מציע. כאן בדיוק נכנסים חוקים ה-Copyright לתמונה.
הנה דוגמא נוספת - אם אני עובד בחברת הייטק (ואני אכן עובד בחברת הייטק) והרעיונות שלי והיצירתיות שלי בונים מוצר תוכנה רווחי - מדוע ברור שהמוצר שייך לחברה ולא לי?
מכיוון שהחברה היא זאת שלוקחת את הסיכון הכלכלי ולכן היא זאת שזוכה ברוב התגמול. ברור ששוק המוזיקה הוא שונה, אבל גם שם התנאים נובעים מהחוזה בין החברה לאמן, שאמור להיות ברור ומובן לשני הצדדים (וקשה לי לקבל, אחרי עשרות שנים של חוזים כאלו, את האמן כמין דמות נאיבית שאין לה מושג מה אומר החוזה הזה). אני מניח שהיו מקרים של רמאות אמיתית שצריכה להיבדק בבית משפט, אבל ברוב המקרים מדובר פשוט בחברת תקליטים שלקחה סיכון וזכתה לרווחים.
כן, החברות עושות רווחים עצומים על אמנים מסויימים, אבל כמו כל הון סיכון, לא חסרים אמנים שלא החזירו את ההשקעה בהם וחברת התקליטים נאלצה לספוג את ההפסדים. אמנים שכבר נחשבים לסיכון קטן יותר יכולים וצריכים לזכות לחוזים טובים יותר (אם לא יקחו את המוניטין שנקנה בכספה של חברת התקליטים ויצאו לדרך עצמאית כאמנים מבוססים). כמובן שיש גם חברות תקליטים קטנות ששולי הרווח שלהם גבוהים יותר - אבל מערכי ההפצה וההייפ שלהם חלשים הרבה יותר. כל אמן צריך לבחור בתבונה את דרכו ולשמור על זכויותיו - אבל מכאן ועד להצגה של חברות התקליטים כנצלנים חסרי ערך יש מרחק גדול.
ושכחתי לציין: כל זה לא סותר את ההגיון בשינוי בחוקי זכויות היוצרים בעידן החדש - אם כי כדאי לזכור שגם אם לפני 400 שנה לא היו זכויות יוצרים, הרי שגם יכולת השכפול והסימפול הייתה הרבה פחות מעשית, ולכן אמן יכל לשמור על יצירתו גם ללא גיבוי חוקי.
ואני רוצה להציג תיזה הפוכה לגמריי. זה שיש בעיה באכיפה של חוקי זכויות יוצרים, לא הופכת אותם לפחות רלוונטים, אלא להיפך.
איך קרה שדווקא יכולת ההפצה הרבה של מוזיקה באינטרנט הפכה לקרדום לחפור בו. הרי בעבר היה צריך לכתת רגלים לעבר חנות התקליטים, אי אפשר היה לשמוע בכל מקום מוזיקה עד להופעת הווקמן, וגם כשהוא הופיע אפשר היה לסחוב נאמר 5 קלטות יחד איתו, וגם האיכות היתה יותר גרועה.
אני חושב שמה שצריך להשתנות הם המודלים העיסקיים. והם אכן משתנים. לדוגמא: במייספייס יש פרסומות ואומנים מקבלים תשלום לפי מספר ההשמעות של שיריהם. יש את emusic, שבו אפשר לקנות מנוי ל-50 הורדות של שירים בחודש במחיר שווה לכל נפש.
לדעתי גם הרגולטור מתרשל בתפקידו, יש איזה שניים שלושה תוכנות שיתופיות לקבצים, אי-אפשר לשתק אותם אם רוצים? פשוט אין בארץ שלנו משטרה שמטפלת בעניינים האלה (באלו ענינים היא כן מטפלת זו שאלה אחרת).
הנה הצליחו BSA עם מעט הפחדה לדאוג שכל בתי העסק קונים תוכנות חוקיות. אפשר באותה מידה לפעול בשוק המוזיקה, ובא לציון גואל.
בינתיים אנחנו מעודדים כל מבקר בבלוגים לרכוש מוזיקה באופן חוקי.
הוספת תגובה