יומולדת 30 לפאנק

פוסט מחווה בלי קשר לעידן הדיגיטלי, כי אם לא היה פאנק כנראה שלא הייתי *כל כך* אוהבת מוזיקה.

אסתטיקה של כעס
אף פעם לא הייתי פאנקיסטית "בפועל" ולצד עשרות אלבומים עם קשר הדוק לפאנק יש לי גם מאות דיסקים עם קשר אפסי לפאנק. אבל בלבי אמונה שלמה שפאנק הוא האסתטיקה של הכעס בהתגלמותה האולטימטיבית. (היססתי אם לכתוב ביטוי פלצני, אבל מה לעשות שבזה בדיוק מדובר).
אני מתכוונת לכעס במובן החמור של fury. גם לפני הפאנק נכתבו שירי מאבק וכבודם של שירי מחאה שכתב לנון במקומם מונח, אבל אני לא מדברת על פרקטיקה בורגנית של הפגנות, הדלקת נרות בכיכר, חרם צרכני או טור ביקורת בעיתון. אני מתכוונת לטקסטים עם פרקטיקה של אין מה להפסיד, כלומר - לשבור ולצרוח, על מוסיקה לא בהכרח מלודית, של זמרים די מכוערים עם קול לא משהו, ובקיצור מוסיקה שאין לה תפקיד לעשות נעים. אבל אם למוסיקאים, יוצרים ואומנים לא יהיה את התפקיד של מתן במה לכעס, רשות הדיבור תהיה רק בידי פוליטיקאים ועיתונאים ואז כולנו יודעים מה (לא) קורה.

1977
למה ב-2007 יומולדת 30? כי ב-77' יצאו כל האלבומים הראשונים החשובים (ואולי היחידים) של הפאנק. המפורסם שבהם הוא Never Mind The Bollocks של ה-Sex Pistols. לכבוד יומולדת 30 לאלבום ההיסטורי (היחיד שלהם) הסקס פיסטולס יתאחדו לסיבוב הופעות בנובמבר הקרוב והקליטו מחדש את Anarchy in the U.K עבור המשחק Guitar Hero III.
אלבומי פאנק נוספים שנולדו באותה שנה, רובם תקליטי בכורה ללהקות מעולות:
The Clash – The Clash
Blondie – Plastic Letter
The Ramones – Leave Home; Rocket To Russia
Television – Marquee Moon
Iggy Pop – Lust For Life; The Idiot
The Jam – In The City; This Is The Modern World
באותה שנה נולדו הלהקות The Fall, Dead Kennedys, Siouxsie & the Banshees שהחלו לעבוד על אלבומי הבכורה שלהם.

במצגת מעניינת שפרסם מגזין טיים לציון 30 לפאנק, טוען Josh Tyrangiel (מבקר מוסיקה) שפאנק הוא תופעה הרבה יותר רחבה מבחינה מוסיקלית ממה שאנו נוטים לחשוב. אני מאוד מסכימה עם הטענה הזאת אבל כמות הז'אנרים המוסיקליים שבשמם מופיעה המילה Punk היא שערורייתית, ודי לומר שיש אפילו Christian punk

I Fought the Law and the law won
יש לי אהבה גדולה ועמוקה ל-Clash. בעייני הם מייצגים פאנק מקורי ושורשי, פאנק של פרולטרים באנגליה, של מהומות בלונדון, פאנק חברתי ופוליטי, פאנק בלי דאווינים וקישוטים, עם שירים קצרים של ארבעה אקורדים. המוסיקה של הקלאש התפתחה לעוד כיוונים אבל תמיד נתנה לטקסטים הרציניים גיבוי מושלם. בחרתי להדגים את החשיבות של הפאנק דווקא עם שיר ישן של ה-Crickets מ-1959 - I fought the law. השיר הפך להיט ב-1965 כש-Bobby Fuller חידש אותו. הנה הקליפ – שימו לב להומור ולצחוקים, לעניבות ולז'קטים, לכיף והאיזי הכללי:


ב- 1977 גם הקלאש עשו גרסת כיסוי לשיר. עכשיו שימו לב לאריזה החדשה בלי לשנות טקסט ולחן. לא רק שאין סיבה לחייך, כל המשמעות של השיר נעשית מטרידה. זה פאנק.


אקדמיה
מן הסתם יש מחקר שעוסק בפאנק (בייחוד באומנות, אבל הנה למשל תוצאות חיפוש במאגר חינוך). במדעי-החברה נחקרו פאנקיסטים, בדרך כלל בהקשר עברייני ולא מחמיא. אבל על משקל "מי שחושב שבבריה"מ התקיים קומוניזם - לא קרא מעולם קרל מרקס", ראוי להבהיר שתסרוקת מוהיקן וחולצה עם סמל אנרכיה - לא עושים ממך פאנקיסט.
באפריל 2008 יזכה הפאנק לראשונה לדיון מכובד ותשומת לב ראויה מהאקדמיה. אוניברסיטת Simon Fraser בקנדה, עומדת לקיים כנס בינ"ל ראשון ורציני בן 3 ימים: Punk: Word, Music, Politics, Influence. יש אפילו בלוג המלווה ומתעד כבר עכשיו את ההכנות ותכנון הכנס.

סוף (בחרו אפשרות)
1. הפאנק נגמר קצת אחרי שהתחיל, 1978. בקליפ הזה, מתועדת הדקה האחרונה בהופעה האחרונה של הסקס-פיסטולס. המילים האחרונות של ג'וני ליידון על הבמה הן: this is no fun at all, no fun. המצלמה מתמקדת על פניו החיוורות, הוא מותש וחולה ומילות הפרידה שלו לקהל הן:
ever get the feeling you've been cheated?
2. הפאנק נגמר בעשור הנוכחי, 2002. Joe Strummer מהקלאש, אחרון כותבי שירי הפאנק האותנטיים, מת.
3. כל עוד מאזינים לפאנק הוא לא נגמר.