טור אורח
חבר שלי עובד בחברה צעירה ומלאת חובבי מוזיקה. לשיפור תנאי העבודה של העובדים, הם הקצו לעצמם כונן ענק בשרת, לתוכו כל אחד מוריד, כראות עיניו, מוזיקה מאוסף ה-mp3 הביתי שלו. כך בשעות העבודה כל עובד יכול להיכנס לשרת ולדגום מאות, אם לא אלפי, להקות וזמרים שמעולם לא שמע עליהם. מדי פעם הוא היה מגיע אלי עם הדיסק-און-קי שלו, בנפח ג'יגה, זורק לי אותו ואומר "קח, תשמע, יש כאן כל מיני דברים טובים". חישוב מהיר יראה שבג'יגה אחת נכנסים כ-12 דיסקים מלאים באיכות סבירה של 160kbs. הסיפור היה חוזר על עצמו אחת לשבוע בערך, עד שהרגשתי שאני טובע בים של מוזיקה לא מוכרת, לא מעניינת יותר מדי, ובעיקר – בגלל חוסר הספק. כי למי יש זמן לשמוע באמת שנים-עשר דיסקים חדשים בכל שבוע, כשהעבודה היא לא עריכה מוזיקלית ב-88FM?
כששמתי לזה סוף, בסך הכל רציתי לחזור לימים ההם שחשיפה למוזיקה חדשה היתה מבוקרת. הימים שבהם הטכנולוגיה לא אפשרה את ההצפה שאנו עוברים היום. כשחבר היה מספר בעיניים בוהקות שהוא שמע משהו חדש טוב באמת, ואני הייתי הולך לחנות דיסקים ומבקש להקשיב. אם זה היה באמת ראוי – הייתי משקיע את מיטב כספי, וכך בניתי לי אוסף דיסקים שעד היום אני גאה בו. בתוך כך היתה החוויה של החזרה הביתה, הסרת עטיפת הנילון מהדיסק, קריאה מדוקדקת של החוברת עם המילים והפרטים הטכניים שקשורים לדיסק, התרשמות מהעיצוב, וכמובן – הדיסק שהתנגן ללא הרף במשך שבוע לפחות.
היום על במחשב שלי שוכבות ג'יגות רבות של מוזיקה שחלקה הגדול בינוני. את חלקה אפילו לא שמעתי יותר מפעם אחת. היא פשוט מצאה את דרכה לשם ואני, מתוך כפייתיות מסוימת, מסרב למחוק אותה. אם שמעתי משהו סביר, בכמה לחיצות הוא יכול למצוא את דרכו לאוסף שלי. זה לא אוסף שאני גאה בו. זה תוצר של הקלות הבלתי נסבלת של תעשיית המוזיקה הכפופה לטכנולוגיה המודרנית.
לקלות הזאת יש גם צד שני: הצד של היוצרים. כשהיתה לי להקה בשנות העשרה שלי, חסכנו כסף בעבודה קשה בשביל לקנות כמה שעות באולפן הקלטות בינוני בתל אביב, וזה בשביל ליצור לעצמנו איזה דמו פשוט. הרבה מאמץ היה כרוך בזה, המון כוונות והשקעה, וחזרות אינסופיות לקראת הלילה המיוחל. ידענו שיקח זמן רב עד שנשיג שוב את הכסף לכך. היום כל ילד בן 12 עם Cubase ו- Reason על המחשב יכול ליצור לעצמו מוזיקה. במונחים של מעמדות – המעמד הנמוך גדל לאין שיעור, ולצערי הוא מקטין את הכח של המעמד העליון. לא שאין מקום לכולם, אבל הקונסטלציה החדשה שנוצרה בשילוב בין מוזיקה לטכנולוגיה, הן ברמת הצריכה והן ברמת היצירה, גורם לחברות התקליטים, אלה שיכולות להרים הפקות אמיתיות, להימנע מלהסתכן עם יוצרים טובים שיכולים להיחלץ מהמעמד הבינוני ולעלות למעמד העליון.
בשביל להימנע מטון מתקרבן, מאשים או נוסטלגי, אני כן אומר שיש לכך גם צדדים חיוביים. יש משהו מופלא באפשרות להגיע למוזיקה שנוצרת על ידי להקת שוליים באיזה חור בקצה השני של העולם. אנחנו לא כפופים יותר לחברות הפצה, למשלוחים, לחוסרים, לדיסקים שהפסיקו להדפיס אותם. וכן, מהשוליים צומחות להקות אינדי שלא מצאו את דרכן לחברות התקליטים הממוסדות, ובעזרת אולפני הקלטה ביתיים והפצה רשתית מגיעות לקהלים שבדרכים אחרות סביר ולא היו מגיעות לשום מקום. מאידך – הן גם לא מרוויחות מכך כסף, כך שספק איזה עתיד יהיה להן.
עידן בר-אשר – עובד עם נוער. סטודנט לתואר שני בפילוסופיה. מזמן לא שמע משהו חדש שהפיל אותו אבל אוהב מוזיקה איכותית מכל הסוגים - מאמין שכל סגנון מוזיקלי, גם טראש, יכול להיות איכותי אם זוכה לטיפול ראוי. מעדיף להתעוור מאשר להתחרש, מה זה חיים בלי מוזיקה?
חבר שלי עובד בחברה צעירה ומלאת חובבי מוזיקה. לשיפור תנאי העבודה של העובדים, הם הקצו לעצמם כונן ענק בשרת, לתוכו כל אחד מוריד, כראות עיניו, מוזיקה מאוסף ה-mp3 הביתי שלו. כך בשעות העבודה כל עובד יכול להיכנס לשרת ולדגום מאות, אם לא אלפי, להקות וזמרים שמעולם לא שמע עליהם. מדי פעם הוא היה מגיע אלי עם הדיסק-און-קי שלו, בנפח ג'יגה, זורק לי אותו ואומר "קח, תשמע, יש כאן כל מיני דברים טובים". חישוב מהיר יראה שבג'יגה אחת נכנסים כ-12 דיסקים מלאים באיכות סבירה של 160kbs. הסיפור היה חוזר על עצמו אחת לשבוע בערך, עד שהרגשתי שאני טובע בים של מוזיקה לא מוכרת, לא מעניינת יותר מדי, ובעיקר – בגלל חוסר הספק. כי למי יש זמן לשמוע באמת שנים-עשר דיסקים חדשים בכל שבוע, כשהעבודה היא לא עריכה מוזיקלית ב-88FM?
כששמתי לזה סוף, בסך הכל רציתי לחזור לימים ההם שחשיפה למוזיקה חדשה היתה מבוקרת. הימים שבהם הטכנולוגיה לא אפשרה את ההצפה שאנו עוברים היום. כשחבר היה מספר בעיניים בוהקות שהוא שמע משהו חדש טוב באמת, ואני הייתי הולך לחנות דיסקים ומבקש להקשיב. אם זה היה באמת ראוי – הייתי משקיע את מיטב כספי, וכך בניתי לי אוסף דיסקים שעד היום אני גאה בו. בתוך כך היתה החוויה של החזרה הביתה, הסרת עטיפת הנילון מהדיסק, קריאה מדוקדקת של החוברת עם המילים והפרטים הטכניים שקשורים לדיסק, התרשמות מהעיצוב, וכמובן – הדיסק שהתנגן ללא הרף במשך שבוע לפחות.
היום על במחשב שלי שוכבות ג'יגות רבות של מוזיקה שחלקה הגדול בינוני. את חלקה אפילו לא שמעתי יותר מפעם אחת. היא פשוט מצאה את דרכה לשם ואני, מתוך כפייתיות מסוימת, מסרב למחוק אותה. אם שמעתי משהו סביר, בכמה לחיצות הוא יכול למצוא את דרכו לאוסף שלי. זה לא אוסף שאני גאה בו. זה תוצר של הקלות הבלתי נסבלת של תעשיית המוזיקה הכפופה לטכנולוגיה המודרנית.
לקלות הזאת יש גם צד שני: הצד של היוצרים. כשהיתה לי להקה בשנות העשרה שלי, חסכנו כסף בעבודה קשה בשביל לקנות כמה שעות באולפן הקלטות בינוני בתל אביב, וזה בשביל ליצור לעצמנו איזה דמו פשוט. הרבה מאמץ היה כרוך בזה, המון כוונות והשקעה, וחזרות אינסופיות לקראת הלילה המיוחל. ידענו שיקח זמן רב עד שנשיג שוב את הכסף לכך. היום כל ילד בן 12 עם Cubase ו- Reason על המחשב יכול ליצור לעצמו מוזיקה. במונחים של מעמדות – המעמד הנמוך גדל לאין שיעור, ולצערי הוא מקטין את הכח של המעמד העליון. לא שאין מקום לכולם, אבל הקונסטלציה החדשה שנוצרה בשילוב בין מוזיקה לטכנולוגיה, הן ברמת הצריכה והן ברמת היצירה, גורם לחברות התקליטים, אלה שיכולות להרים הפקות אמיתיות, להימנע מלהסתכן עם יוצרים טובים שיכולים להיחלץ מהמעמד הבינוני ולעלות למעמד העליון.
בשביל להימנע מטון מתקרבן, מאשים או נוסטלגי, אני כן אומר שיש לכך גם צדדים חיוביים. יש משהו מופלא באפשרות להגיע למוזיקה שנוצרת על ידי להקת שוליים באיזה חור בקצה השני של העולם. אנחנו לא כפופים יותר לחברות הפצה, למשלוחים, לחוסרים, לדיסקים שהפסיקו להדפיס אותם. וכן, מהשוליים צומחות להקות אינדי שלא מצאו את דרכן לחברות התקליטים הממוסדות, ובעזרת אולפני הקלטה ביתיים והפצה רשתית מגיעות לקהלים שבדרכים אחרות סביר ולא היו מגיעות לשום מקום. מאידך – הן גם לא מרוויחות מכך כסף, כך שספק איזה עתיד יהיה להן.
עידן בר-אשר – עובד עם נוער. סטודנט לתואר שני בפילוסופיה. מזמן לא שמע משהו חדש שהפיל אותו אבל אוהב מוזיקה איכותית מכל הסוגים - מאמין שכל סגנון מוזיקלי, גם טראש, יכול להיות איכותי אם זוכה לטיפול ראוי. מעדיף להתעוור מאשר להתחרש, מה זה חיים בלי מוזיקה?
10 תגובות:
אהבתי את זה שהכותרת שלך מתכתבת עם ספר אחד של מילן קונדרה, והתוכן עם ספר אחר (ההנאה שבאיטיות).
לא מפתיע, אבל אני מסכים עם חלקים ממה שאמרת - לא עם הכל. הרי בסופו של דבר זה עניין של מידתיות. מי שיודע לשמור על צריכה בכמות הגיונית, יכול עדיין להנות ממייל נזעק מחבר שמספר לו עד דיסק מצויין ששמע והוא חייב להוריד. מי שלא - באמת מאבד חלק מההנאה שבעיכול איטי של מוזיקה.
סביר להניח שיש אנשים שאיבדו חלק מהאהבה למוזיקה בגלל הקלות הטכנולוגית - אולם, כמו שזה נראה כרגע, הרבה אחרים קיבלו אהבה עקב אותה הקלות. הריצה לחנויות התקליטים וסינון מוקפד של מה שקונים לשמוע בבית, גם לא מתאימה לכל אחד.
כמו שאמרת: יש צדדים חיוביים ויש שליליים. אני עדיין מצביע בעד הטכנולוגיה :]
מסכימה מאוד שיש זילות בעניין. כצפוי אני מאשימה את ה-MP3
הניתוק מהאלבום והיצירה, הניתוק מהזמן, הפורמט, הרקע של האלבום
מצד שני, אני מכירה אנשים שגם לפני המהפכה הטכנולוגית היו צורכים מוסיקה בכמויות
ואף פעם לא הבנתי איך הם מעכלים את הדיסק כל כך מהר ועוברים הלאה
זה קצת מזכיר בולמיה...
-----------
הפחדת אותי קצת עם עניין המעמדות :-)
בימינו הצפת המידע היא תופעה מוכרת בתחומים רבים. הודות לטכנולוגיה הזמינה לכל (אוקיי, לרוב) ניתן לייצר תכנים ביתר קלות. נוסף על כך רשת האינטרנט הופכת את תכנים אלו לזמינים כאן ועכשיו.
החוכמה היא לסנן, לא סתם צצו להם מקצועות חדשים, או שחשיבותם של מקצועות ותיקים עלתה, כמו למשל מידענים.
בסה"כ אני חושב שההתפתחות הזו היא לטובה. בהקשר של מוסיקה זה נותן במה לאמנים, שאחרת לא היו נחשפים וזה טוב מאוד.
אגב, אני מכיר טוב מאוד את הכפיתיות שמונעת ממך למחוק חומר, גם אם הוא לא משהו... הפיתרון שאני מצאתי - לקנות עוד דיסקים לצריבה... :-)
אני קצת מזדהה, אבל בעיקר לא מסכים.
אמת, היום קל הרבה יותר להיות מוצף בהמון המון מוזיקה חדשה ולא להספיק לשמוע כלום. אבל כפי שאמר המגיב דודי, זה עניין של סינון.
אני מוריד ומאזין לכמויות לא הגיוניות של מוזיקה חדשה, אבל מה שלא תופס אותי אחרי כמה האזנות ולא משאיר אצלי שום משקע - נפגש מקרוב עם מקש הדיליט. לא שילמתי על זה כסף, לא נקשרתי לזה רגשית, אין פה שום סנטימנטליות. למה לשמור על המחשב שלך ג'יגות על גבי ג'יגות של מוזיקה שאתה לא אוהב ולא שומע? זה כמו הזקנות ששומרות ערימות של עיתונים יומיים שהן לעולם לא יקראו שוב. כפי שכתב עידן - זו מידה מסוימת של כפייתיות.
אבל כמו שהשוק השתנה, כך גם הרגלי הצריכה צריכים להשתנות. אי אפשר להוריד כמויות עצומות של מוזיקה ולהתייחס אליהן כמו ערימות דיסקים שקנית במו כספך. זה פשוט לא עובד ככה.
אבל זו כבר החלטה של כל צרכן בפני עצמו.
מה שאני הכי מתרעם עליו הוא הפסקה האחרונה של עידן.
ההוזלה בטכנולוגיה והקלות בה אפשר ליצור היום מוזיקה (או לחילופין לפתוח לייבל - כי דרכי ההפצה קלות וזולות יותר), לא מביאה רק לירידה באיכות, כלל לא.
קח כדוגמה את סופיאן סטיבנס. אין מאחוריו חברת ענק שתממן אלפי שעות אולפן, נגנים מהשורה הראשונה, מפיקים של חצי מיליון דולר וצוות הפצה ויחצ"נות כמו של סוני. אבל מכיוון שקל וזול יותר להקים אולפן ביתי איכותי (איכותי, לא מעפן), או לפתוח אולפן מקצועי בהשקעה הרבה יותר קטנה, אמן כמו סופיאן יכול להקליט אלבומים שאפתניים ורבי משתתפים, כלים וגוונים כמו האלבומים שהוא מוציא, ולעשות את זה בלי להתפשר על איכות. והוא לא יחיד סגולה (אף על פי שהוא באמת פנומן), יש עוד אמנים רבים כאלה.
חברה גדולה שהולכת על בטוח לא הייתה מחתימה את סופיאן סטיבנס. לייבל קטן כמו אסתמטיק קיטי כן החתים אותו, ולכן אנחנו זכינו ליהנות מהמוזיקה והכישרון של מר סטיבנס הצעיר. זה רק אחד מהיתרונות הגדולים בהתרחבות שוק המוזיקה.
גם אז וגם היום היה זבל. פעם הוא פשוט היה יקר יותר.
לפני חודשיים לערך התפרסם בקיו או ספין או איזה עיתון מוזיקה זיבלוני אחר כתבה דווקא מעניינת ואקטואלית על השפעת תרבות האמפי3ים על שוק המוזיקה היום.
העלו שם את רוב הנקודות שעידן העלה אבל דווקא הנקודה המרכזית של הכתבה הייתה על אובדן הפורמט האמנותי של האלבום.
יצירה שלמה שכל שיר בא הוא חלק מפאזל.
היום אין צורך לקנות אלבום שלם ולשמוע את הסיפור במלואו. מאזינים יכולים לבחור איזה סינגלים, שירים יחידים הם רוצים לשמוע. כמו לקרוא פרק אחד מספר שלם.
שלא לדבר על כך שבגלל שאין יותר קליפים ואין ממש חתיכות פלסטיק ונייר שמחזיקים ביד, מקבלים עוד פחות מהסיפור.
אפשר לומר שאולי סוף סוף המוזיקה בלבד מקבלת את מירב תשומת הלב, אבל לא נדמה שלאנשים פשוט אכפת פחות מאשר ליצור מכמה צלילים עולם ומלואו
.
בכל דבר יש תיסרון ותיתרון, זה החיסרון
מאוד מסכים עם הפוסט ולא יותר מדי עם מה שנאמר בתגובות. הדוגמה לסופיין סטיבנס מעניינת, אבל היא לא לוקחת בחשבות את מאות, או אלפי, או גוד נווס וואט אמנים בינוניים שהמוזיקה שלהם מזבלת את הרשת כדי שנוכל לשמוע מסופיאן סטיבנס אחד.
בנוסף, כל האידאליזציה הזו של הטכנולוגיה כמושיעה מוגזמת מדי. עוד לפני האולפן הביתי היו לייבלים עצמאיים שהדפיסו תקליטים של להקות אינדי בשנות השמונים והתישעים, לא חייבים להיות בלייבל גדול כדי להקליט. והלייבלים נתנו לנו בכל זאת איזשהו רף של סינון. כשלייבלים לקחו על עצמם להקות הם עשו זאת בגלל שהם רוצים להרוויח כסף, או להיות אמנתיים, או חדשניים, או מה שזה לא יהיה. בעידן האינטרנט המידע נגיש לכולם ואפשר לעקוף את כל המנגנונים המסורתיים כדי להפיץ את המוזיקה שלך, אבל האם זה הביא לנו משהו שבאמת הפיל אותנו מהכיסא? או האם רוב המוזיקה שאנחנו שומעים בפועל עדיין מגיעה בסופו של דבר מהלייבלים הסטנדרטיים? אני חושד שאופצייה מספר שתיים נכונה. או שפשוט תבדקו בעצמכם כמה מהמוזיקה שיש לכם על ההארד דיסק ואתם שומעים ואוהבים בפועל מקורה מאיזה גיבור מעמד הפועלים שהקליט את אלבום העשור רק עם מחשב וגיטרה ללא גב מאף אחד. וגם אם יש אחד כזה, הוא עדיין במיעוט.
יש יותר מדי הייפ ובאזז סביב הטכנלוגיה, והיא מביאה אולי אופציות אדירות, אבל הן לא מנוצלות בצורה הראויה. עם ההרגשה שאין שום דבר חדש ומסעיר באמת במוזיקה כבר מתחילת העשור, הקורלציה הזו עם עידן פיצוץ המידע נראית מחשידה. וכל זה אגב מגיע מאיש טכנולוגי. לא ברור אם הבעיה בטכנולוגיה עצמה שלא מספקת מודל מוזיקלי טוב מספיק, או באנשים שצורכים ג'יגות על גבי ג'יגות של מידע שהם לא צריכים ולא משתמשים בהם. אבל אם נמאס לכם מזה, פשוט תפסיקו. תמצאו את המוזיקה שאתם באמת אוהבים ותתמקדו בה. תבינו שהמירוץ אחרי מוזיקה חדשה ולהקות אנונימיות הוא פשוט אינסופי ושלעולם לא ניתן להשתלט עליו לגמרי, ומה שגם בדרך כלל הוא יותר גימיקי וזמני מאשר מספק את הסאונדטרק לחייכם. כן, לא אכפת לי להתנהג ככה גם אם לא אהיה "בענינים" ובעוד שכל העולם יתלהב בדקה הקרובה מ-MP3 שיצא באיזה בלוג, ואחרי הדקה יוחלף לאחר ב-shuffle, אני אהיה תקוע בהאזנה חוזרת לאחד האלבומים שכבר יש לי. וכן, כשאהיה משועמם מהמוזיקה שכבר יש לי אנצל את הרשת לגלות יבשות חדשות, אבל אחרי שאגיע לאחת אתיישב בה במקום לרוץ הלאה.
יש לי שתי בעיות עיקריות עם הפוסט הזה, וגם עם חלק מהתגובות.
הבעיה הראשונה היא שיש בגישה של הפוסט יחס מתמטי למוזיקה. בגלל שהאחוזים מהשדה השתנו, אז גם המהות השתנתה. אם פעם היית אוהב להקה אחת מעשר, אז היום מדובר בלהקה אחת ממאה, ואפשר להסיק מכך שיש הצפה, זילות בצריכת המוזיקה. אבל מוזיקה זה לא ספורט ולא מתמטיקה. בכדורסל אחד מעשר זה יותר טוב מאחד ממאה. האם זה כך במוזיקה? הרי בסופו של דבר אתה נשאר אם אותה להקה שאתה באמת אוהב, ושמצטרפת לשאר הלהקות שאתה באמת אוהב. האם האחוזים מהשדה באמת משנים?
הבעיה השנייה שלי היא שהפוסט והתגובות מתייחסים להאזנה למוזיקה כמשהו נשלט, עם התחלה וסוף, ממוסגר. כאילו אומרים "אני מתחיל לשמוע מוזיקה עכשיו, זה ייקח לי משהו כמו שעתיים, ואז נמשיך למשהו אחר". אולי עבור חלק מהאנשים זה באמת כך, אין לי מושג. גם אצלי זה ככה, במידה מסוימת, יש את האתרים והפורומים והבלוגים שאני מבקר בהם. אבל אם אני משווה בין צריכה מוזיקלית כזו לבין צריכה מוזיקלית מקרית- אין תחרות. רוב המוזיקה שאני מכיר ואוהב באה אלי בצורה בלתי נשלטת לחלוטין- המלצות של חברים (או של זרים מוחלטים, לפעמים), מוזיקה שהורים או אחים גדולים שמעו, רדיו באוטובוס, מאמר בעיתון, קליפים שראיתי במשמרות לילה, פס קול של סרט. הדברים האלה הם בלתי נשלטים, המצב הנפשי בזמן ששמענו אותם הוא בלתי נשלט, הטעם המוזיקלי שלנו כששמענו אותם הוא בלתי נשלט וכן הלאה.
טעם מוזיקלי (אם בכלל יש דבר כזה), שירים שאנחנו אוהבים, להקות שאנחנו אוהבים- הרבה פעמים מקורם במזל. ולדעתי ה"הצפה" הזו שאנחנו חווים לא באמת משנה את העובדה הזו.
אהלן אהלו.
אני חושב שהשינוי ההיסטרי בשוק המוזיקה הוא מפחיד בשל המהירות בה הוא קורה, אך מדהים ויפהפה ושוויוני ומאתגר יותר מתמיד.
ראשית, אינני חושב שבגלל שהרבה ילדים בני 12 יוצרים מוזיקה היום זה מוריד את רמת המקצועיות. המקצוענים נשארו מקצוענים רק שהיום, אף אחד אינו זקוק לתשומת הלב של חברת התקליטים כדי להוציא אלבום, או שיר, או משהו. לכל אחד יש את הזכות לעשות ולהקליט מוזיקה, וכמובן גם להפיץ אותה. כאן נכנס עניין הזילות. נכון, אני בהחלט מתחבר ללשמוע שיר ברדיו, לקנות את הדיסק, ניר מרשרש, עטיפה והכל, אבל עם עומס המידע היום והמהירות בה הוא עובר.. זה קצת לא רלוונטי. אמנם (עם כל הכאב) מת האלבום - אבל הסינגל חי ובועט. אם פעם הייתי כותב שיר, ואז עוד אחד ועוד אחד, מחכה חצי שנה, מקליט את כולם, מוציא אלבום אחרי שנה ומרגיש שהוא לא רלוונטי יותר - כיום אני כותב שיר, מקליט אותו בו במקום, מעלה אותו לרשת מיד ומקבל עליו תגובות, מיד. והמידיות הזו מופלאה ומקשרת אותי עם שומעיי בצורה שאף אחד לא חלם עליה פעם. אכתוב יותר מזה , כדי ג'יי, לפני גיג, לרוב אני שומע כמה שניות בלבד מכל שיר ומעביר הלאה כדי לדעת אם אנגן אותו או לא. אבל אני רואה את השינוי הזה כמבורך. לדי ג'יים, כמו לבלוגים של אמ פי 3, כמו לחנויות תקליטים אינטרנטיות יש חשיבות גדולה והולכת. תפקידם של אלו הוא לברור את המוזיקה הטובה בינות כל הדרעק ולהשמיע אותה בפני האנשים המעוניינים בכך. ומה זו מוזיקה טובה? זה כבר עניין של נישה, וגישה. אבל לכל מוזיקה יש כתובת והיום הרבה יותר קל למען. ודבר אחרון - הרווח של היוצרים. בידיים של חברות התקליטים היוצרים לא הרוויחו דבר. כיום, יוצר טרי עם אמביציה וזמן יכול להרוויח הרבה יותר מכפי שדמיין.
הרווח העצום שטמון בטכנולוגיה החדשה, המאפשרת את שיתוף הקבצים הוא הדמוקרטיזציה של הידע. כמו מהפכת הדפוס בעת החדשה, שפתחה לערב רב של אנשים את הנגישות לטקסטים בין אם דתיים ובין אם לאו, כך האינטרנט בכלל, והורדות המוזיקה בפרט, פתחו צוהר לאינפורמציה חסרת גבולות בעבור אותם חובבי מוזיקה שבעבר היו תלויים בשדרן הרדיו, בקניין של חנות התקליטים או באחיו הגדולים. וכל זאת, בעבור חופן שירים שיספקו מנת סם מוזיקלית שתספיק לא לכל כך הרבה זמן.
אז נכון, אנחנו בני אדם, וערכו או חינו של דבר מרקיע שחקים בעינינו כשאנחנו נאלצים לעבוד קשה בכדי לנכסו לעצמנו, אבל! (וכאן אני מדברת בשם עצמי ובתקווה גם בשמם של אחרים) חיפוש ונבירה בחדרי חדרים של תוכנות שיתוף הקבצים, או קריאה אינפורמטיבית על אמן מסוים, והדמויות או האירועים שהשפיעו עליו, נתפסת על ידי כעבודת מחקר לא פשוטה שבסופה אני מסופקת ושבעת רצון מהעובדה שלמדתי פרט חדש או שהשגתי שיר נדיר שאני מחפשת מזה זמן רב.
וכאן טמון הערך מוסף - היום יש בידי האפשרות לערוך את המחקר הזה, להיחשף לתכנים שבעבר הגישה אליהם הייתה על גבול הבלתי אפשרי, היכן במדינת ישראל של שנות השמונים אפשר היה לחקור אודות כל אמן אזוטרי שחפצה בו נפשי? אומנם היו מעט מקורות, אך הם לא היו נגישים. כיום, כל אחד ואחת יכולים לעשות זאת מן המחשב הביתי שלהם, כשהידע והמוזיקה חופשיים משליטתם של בעלי תפקידים כאלה או אחרים, וזמינים גם לאלה שידם אינה משגת כמאה שקלים לאלבום.
לסיכום, זה נכון שהאדם גרגרני מטבעו - הנצרות טוענת כך וכמוה הבודהיזם ועוד הרבה תפיסות אחרות, איש אינו חולק על עובדה זו. מוזיקה איכותית ולא איכותית להמונים הייתה ותהיה תמיד - גם זו עובדה נתונה, השאלה היא מה אותו אדם המגדיר עצמו "חובב מוזיקה" עושה עם עובדות אלה. אין צורך להתרעם על הקלות הבלתי נסבלת שבה מספק אדם את תשוקותיו, אצלו נמצאת האחריות למה הוא מוריד או לא מוריד, ובידיו השליטה על ההארדדיסק וכפתור הDELETE במקרה הצורך...
הוספת תגובה