הוידאו-קליפ והאינטרנט

אל דאגה, אף מילה על עסקת גוגל-יוטיוב. כי במקביל לה קרו שני דברים יותר משמעותיים- הוסרו אלפי קליפים מיוטיוב עקב דרישה של אולפני סרטים ומוסיקה יפניים. אפשר להניח שמדובר בסנונית ראשונה; ובנוסף נחתמה עסקה רצינית בין יוטיוב ותאגיד Warner Music Group שתהיה לה השפעה מכרעת על קליפים ואופן הרישוי והשימוש בהם באתר. יוטיוב הבטיחה לפתח ולהפעיל בקרוב מנגנון שיאפשר מתן קרדיט לוורנר, גם כאשר מדובר בקליפים מסוג ליפסינק שיצרו הגולשים (גולשים מצלמים את עצמם על רקע שיר, מעין "קריוקי מצולם"). הקרדיט ילווה כמובן בתגמול לוורנר בצורת נתח כספי מרווחי הפרסומות המופיעות לצד הקליפים ש"בבעלותם". אפשר להגיד שזה מודל לא רע אבל מסתבר שיש לכך השלכות נוספות, וכרגיל, אין תגמול לאמנים עצמם.

אני מהדור שזכה לראות את פריחת הוידאו-קליפ. היו ילדים שאהבו קליפ משוכלל והיו כאלה שאהבו קליפ עם סיפור. השתייכתי לז'אנר השני. קצת התביישתי בזה כי אחי הגדול אמר לי: "הקליפ הכי טוב זה כשהלקה מצטלמת פשוט כשהיא מנגנת וזהו".
בסביבות 1985, בעקבות הצלחת האלבום Born in the USA, הראו בתכנית עד-פופ ראיון עם ברוס ספירנגסטין בו נשאל גם לגבי קליפים. לא אשכח איך תיאר את האחיינים שלו מרותקים לקליפים וכיצד הוא מבין שבעצם אלה "הסרטים המצוירים" שלהם, כמו שבילדותו היו צופים כל יום בסרטוני מיקי-מאוס.
עד כמה שזכור לי אפשר לומר בהכללה גסה שבשנות ה-80 קליפ טוב לא עזר לשיר גרוע וקליפ רע לא הפריע לשיר טוב; בשנות ה-90 המצב התהפך וקליפים מדהימים כיסו על שירים חלשים; ובעשור הנוכחי? לא יודעת, הפסקתי לצפות. סוג של תשובה נתן לאחרונה במאי הקליפים Dave Meyers המאמין שהוידאו-קליפים עדיין רלבנטיים ומונה כללים לעשייה נכונה שלהם עם דגש קצת מוגזם על שיווק (כלל 3: Fans want to see their divas, but the band? Not so much) שעשה לי חשק להסתפק בהתרפקות על הרשימות באתרי הקליפים של פעם (האיכות לא משהו אבל פתאום מגלים שנשרפו שעתיים...)

ידיעה מאתמול בישרה על שת"פ יפה בין אתר eMusic ו-IFC (ערוץ סרטים עצמאיים). IFC יחשוף את צופיו לשירים ממאגר eMusic דרך תכנית חדשה בשם The eMusic Dozens (הפרק הראשון מוקדש ללהקות אינדי). מדובר בשילוב של קליפ, סרט תיעודי, קטעי הופעה וראיונות. נראה לי שהוידאו-מונטז' הזה הוא השדרוג הרצוי.